עדכונים מערוץ מאיר

א - סדרת שיעורים חדשה 'צופי ישועה' על נביאים ראשונים מאת הרב דוד חי הכהן להאזנה לחצו כאן

ב - לצפיה בשיעור לפרשת קרח מאת הרב מנחם בן יעקב  - לחצו כאן

"כל זמן שכל אחד מתנשא לומר, אני אמלך ואני ואפסי עוד, אין שלום בעצמנו ואין שם ד' מופיע עלינו"

 (אוה"ק ב, תקע)

נכון לעכשיו

הרב דב ביגון
רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום
טענתו של קורח ועדתו כלפי משה ואהרן "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' מדוע תתנשאו על קהל ד'?" (במדבר טז ג), לכאורה נכונה – אכן כל העדה כולם קדושים ככתוב "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), וגם הטענה "בתוכם ה'" נכונה, הרי כבר נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם, כה ח) – ומדוע נענשו קרח ועדתו? אלא שקרח רדף כבוד וקינא במנהיגותם של משה ואהרון, ואמירתו באה מתוך קנאה ורדיפת כבוד. קרח גם לא אמר את כל האמת, נכון שיש להכליל את עם ישראל כעם קדוש, אבל יש גם להבדיל בתוך עם ישראל בין כהנים, לויים וישראלים והכהן הגדול.
הקב"ה שם גבולות בעולמו (ע' רש"י במדבר טז ה), דהיינו ישנן מדרגות מדרגות, הן באדם הן במקום והן בזמן. מי שמכליל בלא להבדיל חוטא לאמת וסופו מהרס את עצמו ואת האחרים.
השימוש בטענה נכונה כדי להשיג מטרה שלילית, כפי שעשה קרח, לא רק שלא תשיג מטרתה אלא הפוך, היא תגרום הרס וחורבן. הדבר נרמז ב'קטורת', אותה קטורת שבאה לכפר על עם ישראל ולעצור את המגפה, היא גם מכלה את מאתיים וחמישים האיש שנהו אחרי קרח ככתוב: "ואש יצאה מאת ד' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (טז לה) . משל למה הדבר דומה? לכור אטומי – שאפשר באמצעותו להאיר למיליוני אנשים ולהיטיב עמם, כשם שהקטורת בבית המקדש משפיעה אור ורוח טובה לכולם, ובאותו כור אפשר גם ליצר פצצות אטום ולהרוג ולהשמיד מיליוני אנשים ח"ו. השאלה היא מי ולשם מה משתמשים בו.
נכון לעכשיו, גם בדורנו אנו נפגשים עם טענות דומות לטענותיו של קרח, דהיינו גישה כללית אוניברסלית מבלי להבדיל בתוך הכלליות בין המדרגות השונות. אם זה במין האנושי, אכן כל בני האדם שווים שהרי נבראו בצלם אלקים, ועם ישראל נבדל מהאומות, כפי שאנו אומרים בהבדלה "המבדיל בין ישראל לעמים", וגם בתוך עם ישראל יש הבדלה בין כהן גדול, כהנים, לויים וישראלים. ביטול הגבולות וההַבדלות בין בני האדם ובין העמים מביא להרס עצמי, להתבוללות ולעיוות המציאות. כך הוא גם במקום. נכון שכדור הארץ עגול וכל הארצות על אותו כדור, אולם יש הבדל בין ארץ ישראל הנבדלת משאר הארצות, ובתוך ארץ ישראל - ירושלים, ובתוך ירושלים הר הבית - מקום בית מקדשנו. טשטוש ההבדלים בין המקומות מביא בהכרח לחוסר ידע ולחוסר אמונה ביחס לארץ ישראל וירושלים, ומתוך כך לחולשה ביחס לאחיזתנו בהן והחיוב הגדול ליישב את כל ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט. את החולשה הזו שבקרבנו, מנצלים האמריקאים, האירופיים והערבים, כדי ללחוץ עלינו למסור חלקים מארצנו ואף לחלק את ירושלים ח"ו.
עלינו להתעשת ולהתחזק על ידי שיבה לשורשים שלנו, עלינו לדעת ולהאמין באמונה מוחלטת וודאית שהקב"ה הוא לא רק אדון הכל ומלך העולם, אלא גם שם גבולות בעולמו – והבדלינו מכל העמים ובחר בארץ ישראל מכל הארצות ככתוב "כי בחר ד' בציון אוה למושב לו, כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" ומתוך כך יתקיים בנו "יאבדו גויים מארצו, ד' הפיר עצת גויים הניא מחשבות עמים, רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום, עצת ד' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור".

בציפייה לישועה השלמה










הרב שלמה אבינר
סלולארי - זה לא לשיחה
אנו בעד שיחות נעימות בין אדם לחברו, וקל וחומר בין איש לאשתו. אנו בעד קשר חברתי, אנו בעד גילוי עולם פנימי, אך לא לזה מיועד הסלולרי.
הוא מיועד לעדכון דחוף שאינו סובל דיחוי, והוא קצר בתכלית. וזאת מכמה סיבות: הסיכון לסרטן, הסיכון לזולת, ההפרעה לזולת, תאונות הדרכים, חוסר הנימוס, ההתמכרות לפטפוט, הזימה והעלות.

1. הסיכון לסרטן.
נעשו מחקרים רבים על ידי ארגון הבריאות העולמי והמכון הבינלאומי לחקר הסרטן, למען דעת האם השימוש בטלפון סלולרי מגביר את הסיכון לחלות בסרטן או בגידולים שפירים במוח, בבלוטת הרוק ובעצב השמע (סוגי סרטן לא נפוצים: סרטן המוח 600 לשנה מתוך סך 25,000 מקרים לשנה, ע"פ פרסומי האגודה למלחמה בסרטן; פרסום 1998 icinirp; מחקר של מכון גרטנר; Epidemiology Vol.15 653).
משרד הבריאות שלנו פרסם שעל אף שנעשו מחקרים רבים, הם אינם מספיקים כדי לקבוע אם יש נזק או אין, כיוון שאין טווח די ארוך של שנים מאז נכנס הסלולרי לשימוש רחב בציבור. כמו כן לא הוכחו כראוי נזקים אחרים: כאב ראש, עייפות, הפרעת שינה, פגיעה בזיכרון, בראייה או בשמיעה. כיוון שאין הוכחה לכאן או לכאן, משרד הבריאות נוקט ב"עיקרון הזהירות המונעת", ואלו המלצותיו:
א. הימנעות משימוש בסלולרי על ידי ילדים שהם פגיעים יותר. ב. מיעוט שימוש במכשיר. החשש גדל אצל משתמשים כבדים. ג. שימוש באוזניה חוטית (אלחוטית, בלו-טוס, עדיפה על הצמדת המכשיר לאוזן באיזור דליל באנטנות). או ברמקול או בדיבורית אישית. ד. הרחקת הסלולרי מן הגוף בשעת שיחה, לא בחגורה, לא בכיס, לא תלוי על הצוואר (פרסום תשרי תשס"ח).
אם השיחה מתבצעת בשטח בעל מיסוך, כלומר עם דפנות עשויות אלומיניום או פלדה המחזירות קרינה, הקרינה נשארת בפנים כמו במיקרוגל, ויש והחשיפה חורגת מהרמה המרבית המותרת - כך מבואר בחוזר של אלול תשס"ז של אגף מניעת רעש וקרינה של המשרד להגנת הסביבה - כגון קרוואן, מטוס, מעלית, אוטובוס או רכב. לכן בדרכים יש להמליץ על אנטנה חיצונית לרכב.
יצוין שהכנסת פועלת לחקיקת חוק עניין אזהרות שימוש לסלולרי.

2. סיכון לזולת.
מכאן אנו למדים שבמרחבים הסגורים הנ"ל יש גם סכנה לזולת. למשל, אם שני אנשים מדברים בסלולרי במעלית, הם חושפים את יתר הנוכחים בעל כורחם לספיקת קרינה מעל הסף המותר, כי כאמור לעיל הקרינה לא מתפשטת אלא מוחזרת. כמו כן הסלולרי מתקשה להיות בקשר עם האנטנה הקרובה ביותר ולכן הוא משדר בעצמתו המרבית. וכן בנסיעה בין-עירונית, בשל הצפיפות הנמוכה של אנטנות, המכשיר הסלולרי מגביר את עצמת שידורו (חוזר הנ"ל של משרד להגנת הסביבה).
אמנם יש הבדל בין מעלית שבה החשיפה נמשכת כמה דקות לבין תחבורה ציבורית, שבה תיתכן חשיפה זמן רב. הפתרון יהיה איסור שימוש בסלולרי בכל אלה או תיחום אזור מיוחד ברכבת או באוטובוס שבו אסור, או מותר, לדבר בסלולרי, בדומה לתקנות ביחס לעישון בשנים עברו. באשר לשליחת מסרון SMS, אם הסלולרי במצב רוטט, אין פגיעה בסביבה בקרינה ולא ברעש.


3. הפרעה לזולת.
כמו כן הדפנות מחזירות את הקול, כך ששאר הנוסעים נחשפים בניגוד לרצונם לרעש. בכלל, מי שמדבר בסלולרי מדבר בקול רם, בגלל כמה סיבות: הוא אינו שומע את עצמו, ואינו יודע באיזו עוצמה בן השיח שומע אותו; קליטה לא טובה; העדר קשר עם בן השיח; רעש הסביבה. בגלל המאמץ לשמוע ולהשמיע, שכן איכות הקול נמוכה הרבה מאיכות הטלפון קווי, מנותק המשוחח מהסביבה, עד שאין זה נדיר לשמוע אנשים צורחים באמצע הרחוב, לאזני כל, פרטים אישיים ואף מביכים. כתב הרמב"ם: "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו כבהמות וכחיות ולא יגביה קולו ביותר אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות" (הלכות דעות ה ז). יש רבנים חרדים האוסרים על נשים לדבר בסלולרי ברחוב כי שיחת אישה בקולי קולות מוגדרת כחוסר צניעות. האגף למניעת רעש וקרינה של המשרד להגנת הסביבה מגדיר כרעש כל קול לא רצוי בשל תוכנו או בשל עוצמתו. למשל שני אנשים המדברים בקול רם במעלית, חושפים את האחרים לרעש בעוצמה של 80 דציבל, המוגדר כרעש בלתי סביר. כמו כן שיחה בקול ברכבת או באוטובוס מהווה חשיפה כפויה ובלתי מוצדקת, הפוגעת קשה בחוויה החיונית ובפרטיות. פרטיות, פירושה בין השאר, לא לשמוע שיחות של אחרים.
לא נדיר לראות נוסע שמדבר בסלולרי ללא הפסקה לכל אורך הנסיעה, כאילו הוא יחידי בעולם. מובן מאליו שאם הנך טרמפיסט אסור לך לדבר בסלולרי, גם אם תבקש רשות, כי לא כל נהג מודע לסכנה.


4. תאונות דרכים.
הוכח ששימוש בטלפון סלולרי בשעת נסיעה מגביר את תאונות הדרכים, בגלל הסחת דעתו של הנהג מן הכביש. על פי חוק התעבורה אסור לאחוז אותו ביד כאשר הרכב בתנועה, אלא עליו להיות מונח במקום יציב שאין בו סכנת נפילה. אסור לשלוח או לקרוא מסרון תוך כדי נסיעה. יש לציין ששימוש בדיבורית אינו מפחית לגמרי את הסיכון לתאונה, כי גם בכך יש הסחת דעת לנהג.

5. חוסר נימוס.
הסלולרי האמור לחבר בין אנשים בחברוּת נעימה, לא פעם פוגע בה, כאשר באמצע שיחת רעים מתנתק אדם מבן שיחו כדי להשיב לצלצול. זו שערוריה. יש בדיחה עצובה על זוג שיצא לבלות יחד בבית קפה, אך לא יכלו לנהל שיחה כי הבעל ישב מול רעייתו ועסק בשיחות בסלולרי. אשתו התרחקה ממנו כמה מטרים, טלפנה לבעלה, והסבירה לו שזו הדרך היחידה שנותרה לה כדי לשוחח אתו. הוא הדין כאשר האדם מדבר עם ריבונו של עולם בבית הכנסת. כמעט כל תפילה רואים אדם קם באמצע ויוצא לדבר, והוא אינו קצין תורן או רופא כונן. וכן כמעט כל תפילה מופרעת על ידי צלצול.

6. התמכרות לפטפוט
כאמור, אנו בעד חברתיות נעימה, אך פטפטת כפייתית אינה דווקא חברתיות אלא התמכרות להבלים. הדיבורים הבטלים יונקים מרוח מדולדלת ומכים גלים לאחור, לדלדלו הלאה, "מה אומנתו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם" (חולין סט א). לפעמים צריך גם לדעת לשתוק. "אומנות יפה היא האילום" (רש"י שם). "לעולם ירבה אדם בשתיקה" (רמב"ם, הלכות דעות ב ד).
לאדם המודרני קשה להתרכז, מסיבות שאין כאן המקום לנתחן, והצלצולים התכופים מוציאים אותו לגמרי מאותו ריכוז מועט שנותר לו. גם המסרון SMS משמש אצל צעירים רבים לנהר בלתי פוסק של הבלים ושטויות. וכמובן, "ברוב דברים לא יחדל פשע", ומהר גולשים מִדברים בטלים ללשון הרע. ים של לשון הרע!

7. זימה.
אם הסלולרי משמש רק לשיחות קצרות וחיוניות, די במכשיר פשוט. אך כיוון ששימושו מתרחב עד אין סוף, גם איכותו משתכללת, עם מסכים גדולים, וזהו פתח לשירותי זימה. רבים מבני הנוער הדתיים-לאומיים משתמשים בכמות אדירה בשירותי זימה למיניהם שאין כאן מקום לפרטם. טרם הצליחו ליצור סלולרי כשר עם כרטיס SIM כשר (כדי שלא יכניסו גם כרטיס SIM נוסף).
אבל גם אצל החרדים אין המצב שפיר. אמנם יש דרישה בלתי מתפשרת לסלולרי כשר בלי אינטרנט ובלי SMS, שאפשר לזהותם בעזרת קידומת ייחודית. אבל לרבים מהם יש שני סלולרים, אחד כשר ואחד נוסף לצפייה בזימה, שהיא נגישה יותר מאשר במחשב עם אינטרנט, כיוון שהצפייה באינטרנט הסלולרי יכולה להתבצע בפרטיות בכל מקום נסתר.

8. עלות.
השיחות רצות מהר ומצטברים תשלומים כבדים. יש אנשים במצב כלכלי קשה מאד, אך מרשים לעצמם החזקת סלולרי. ארגוני צדקה המלמדים אנשים לחסוך ולא להוציא יותר ממה שמכניסים, מורים להם בין העצות הראשונות להינזר לגמרי מסלולרי.

סיכום
אל תהיה מחובר לסלולרי כמו לאינפוזיה!
אכן אפשר לחיות בלי סלולרי. אמנם כאשר אדם מודיע שאין לו סלולרי, מסתכלים עליו כעל אינדיאני מדורות קדמונים. אך כנראה הוא יותר מאושר. לצערנו נוצר סוג חדש של יצור מורכב: "האדם הסלולרי". לכן אנו ממליצים לך לחזור להיות אדם ולהשתמש בסלולרי רק לשיחות עדכון קצרות והכרחיות.

שיעורו של הרב שלמה אבינר לציבור הרחב בבית כנסת ישורון פינת רבי שמואל הנגיד-המלך ג'ורג', ביום ב' ל' בסיוון בשעה 20.30: האם איש ואישה שווים?



הרב אלישע אבינר
להתייחס או להתעלם?
לפני זמן מה, רעשה וגעשה הארץ במשך שבוע ימים בגלל מעצרו של בדרן מפורסם שתכנן לפגוע במעסיקיו ברשות השידור. הפרשה עוררה חגיגה תקשורתית, העיתונות הכתובה פרסמה כתבות מפורטות, והתקשורת האלקטרונית שידרה תכניות. וכאן הדילמה החינוכית: האם נכון ורצוי מבחינה חינוכית להתייחס לאירוע זה ולהציג את עמדתנו התורנית בסוגיה זו, בפני צעירים ומבוגרים, בבתי ספר ובבתי כנסת? עד כמה ראוי שהחינוך ילבש אופי "חדשותי"? האם התייחסות לאקטואליה היא יתרון או חסרון?
יש אומרים, ודאי, ודאי שצריך להתייחס ל"חדשוּתִי", מפני שתורתנו היא תורת חיים ועליה לכוון אותנו בנתיבי האקטואליה, בשבילי ה"כאן ועכשיו". אין להסתפק באמירות תורניות כלליות שתקפות בכל שעה ובכל זמן, בכל מקום ובכל דור, מפני שזה משדר ניתוק מהחיים כפי שהם, על עליותיהם, ירידותיהם ותהפוכותיהם. אנשי חינוך צריכים לעקוב אחרי החדשות ולהגיב. יתרה מזו: אסור להחמיץ הזדמנות פז שנפלה לידינו להראות את חדלונה של האימפריה התקשורתית. היא נתפסה בקלקלתה, וכיצד לא ננצל זאת כדי להתריע על הסכנה בצפייה בטלוויזיה כאשר אלו הן הדמויות המככבות בה! מקרה זה ללמד על הכלל כולו יצא. אופיים של סוכני התרבות מעיד על אופיה של התרבות המשווקת על ידם. קלונן של תכניות הבידור והריאליטי נתגלה ברבים, וכיצד לא ננצל הזדמנות זאת לקרוא לכל בעל נפש להרחיק את עצמו ואת בני ביתו מ"תרבות אנשים חטאים" זו.
סביר להניח שמחנכים והורים רבים התלבטו אף הם בדילמה זו, בהזדמנות זו ובהזדמנויות דומות. להתייחס או להתעלם?
למרות הפיתוי הגדול לעסוק באקטואליה מסוג זה כדי להעביר מסר חינוכי, מכריע השיקול החינוכי דווקא לטובת ההתעלמות! מדוע? מפני שכל מי שמתעסק בלכלוך, אפילו אם מטרתו היא לסלק אותו, נדבק בו לכלוך והוא מתלכלך - כך אומרת אמרה חסידית מפורסמת. דרך המלך החינוכית היא להתעלם מהלכלוך התרבותי. העיסוק האינטנסיבי בתופעות חברתיות שליליות, אפילו כאשר המטרה היא לגנותן ולסלקן, מלכלך את הנפש, זו של הפרט וזו של הכלל. כלפי הרע אנחנו נוהגים על פי הכלל ההלכתי (המוזכר ביחס למוצא אבידה פחותת ערך, שהעיסוק בהשבתה פוגע בכבוד האדם, "זקן ואינה לפי כבודו"): "והתעלמת... פעמים שאתה מתעלם". המבקש לתקן את החברה ולקדם אותה, עדיף לו להתמקד בטיפוח האלטרנטיבה החיובית, בערכי הנצח, ב"טוב", בשאיפות המוסריות הבריאות, ולמלט את נפשו עד כמה שהוא יכול מעיסוק ברע (למרות שה"רע" כובש כותרות והפך לאייטם תקשורתי חם).
האמרה החסידית הנ"ל מובאת על ידי ה"שם משמואל" בשם אביו, ה"אבני נזר", האדמו"ר מסוכוצ'וב: "מפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי משל לזה שאין ראוי לאדם לחשוב בדחיית הרע מעליו, כי בעודו חושב בבחינת הרע אפילו כדי לדחותו אי אפשר שלא יקלוט על כל פנים ריח רע, כמו הגורף ביבין ובית הכיסא, שאף שמנקהו אי אפשר שלא יקלוט ריח רע. אלא יפנה כל מחשבתו ללימוד התורה ובענין הלכה, ואז הרע כלה מאליו" ("שם משמואל", פינחס, שנת תרע"ז). אין לעסוק ב"גריפת ביבין", פן נתלכלך. כך אין לדשדש במחשבות על "דחיית הרע מעליו" מפני ש"אי אפשר שלא יקלוט על כל פנים ריח רע" בגלל עיסוקו ברע. אלא נשקיע בעיסוק בטוב בלבד, "ואז הרע כלה מאליו".
לכן נניח בצד את המלחמה ב"תרבות אנשים חטאים". תרבות זו איננה ראויה להתייחסות, ומוביליה אינם ראויים לאזכור. וכיצד נתמודד איתה? על ידי התעמקות באלטרנטיבה, בטוב - בתורה, בהלכה, באמונה ובמוסר. נרבה לעיין בהלכות חסד המלמדות את האדם לדאוג לטובת הזולת, וממילא הוא לא יסגוד לקידומו האישי. נמשיך ללמד בבתי הספר את פרק "אלו מציאות" העוסק בהלכות השבת אבידה, על מנת להקנות לבנינו אכפתיוּת ורגישוּת לרכושו של הזולת. כך נבנה את האלטרנטיבה.
ובכלל, היכולת למגר את הרע בעזרת מלחמה חזיתית נגדו היא מאוד מוגבלת. דרשות נגד תרבות הבידור הקלוקלת אינן יעילות כל עוד לא תוצע אלטרנטיבה מושכת: תרבות חלופית עמוקה ומאירת פנים, "תורת חיים". "דיבורים נגד" לבד לא מנצחים. הראיה לכך: למרות אין ספור ההוכחות שהצטברו נגד אשליית הנסיגה מחבלי ארץ ישראל, ממשיכים רבבות להאמין בה ולדבוק בה. מדוע? מפני שלא פגשו אלטרנטיבה ראויה לשמה. הוא הדין בתרבות הקלוקלת. וכי אין הצופים יודעים שתכניות הבידור והריאליטי המשודרות עתה הן רעל לנפשם ולנפש בני ביתם, והן פוגעות בבריאותם וביציבות משפחתם?! יודעים ויודעים, אבל הם לא השתכנעו שקיימת אלטרנטיבה. לכן, "דיבורים נגד" נוספים לא יחוללו את המהפכה, רק בניית אלטרנטיבה ראויה תביא לתיקון המצב, ובה עלינו להתמקד.
תגובות, הארות והערות - יתקבלו ברצון. פקס: 02-5353947. מייל: aviner@neto.net.il
----
לב אבות - קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים, פסיכולוגים ויועצים. טל': 02-9973232.



הרב ליאור אנגלמן
מתמקדים במציאות

הדמיון הוא כוח אדיר הקיים באדם, קשה לדמיין את העולם שלנו בלעדיו... ללא הדמיון איש לא היה מעלה על דעתו להמציא המצאות המקדמות את העולם. אדם בעל דמיון הרשה לעצמו לפנטז על גלגלים לבן אנוש והמציא את המכונית אדם אחר בעל דמיון מפותח משל זה הראשון חלם על אדם שצומחים לו כנפיים והמציא את המטוס. וכך המצאה אחר המצאה חבה את היוולדה לאנשים שלא נתנו למציאות הקיימת לדחוק את רגלי הדמיון לסמטא אפילה ומיותרת. אלא שהממציאים הללו לא הסתפקו בדמיון בלבד, הם עמלו להעלות את המציאות אל מרומי הדמיון. הם שאלו את עצמם כיצד ניתן לשנות את כללי המציאות ולא להשאיר אותה כבולה בכבלי ההרגל וההכרח, הישן והמוכר.
הסכנה קיימת כאשר ישנה התנגשות בין המציאות לבין הדמיון והאדם בוחר לו לחיות ליד המציאות, לא לחוות אותה באמת, לא לפעול בתוכה, אלא לחיות באשליה מלאת דמיון שאינו עתיד להתממש.
הדמיון המנותק מן המציאות מייצר מידות שאינן טובות בתוככי הנפש. הדמיון המשלה את האדם לחשוב שהוא גדול ומרומם, חשוב ובעל כוח שליטה בכל הנעשה, מייצר את הגאווה הגדולה המתנפצת אל סלעי המציאות בגלים אדירים של כעס וחמה.
הדמיון המלפף את האדם בחוטי אשליות בנוסח "אילו הייתי", "אילו היה לי", "אילו אירע לי", "אילו עשיתי", אינו מניח לאדם לשמוח בחלק אשר לו ומפקיר אותו לציפורניה האכזריות של מידת הקנאה. המקנאים הגדולים לעולם לא השלימו עם המציאות ובחרו להתפתות לדמיון הכוזב. בכך אבדו את חלקם במציאות מחוסר יכולת לראות את הטוב המצוי בה, ואיבדו את החלק עליו דמיינו בהיותו דמיון שאין לו תקווה ממשית. הדמיון המנותק מן המציאות יוצר חוסר מעש ועצלות גדולה... הדמיון הזה מפתח בקצב מהיר כאב איום ונורא.
התורה מורה שלא להפוך את ריבונו של עולם לפסל וכל מסכה, לדמיון עלוב ומגושם, המצמצם את האמת הגדולה. ובעשרת הדברות חותם הדיבר "לא תחמוד", העומד חוצץ כנגד הממירים מציאות קיימת באשליה מתוקה – מרירה. גם בפרשת השבוע נופל קורח בחטא הדמיון על אודות מעמדו הראוי לו בעיני עצמו, וסופו להיבלע באדמה, אולי הציור המובהק ביותר של מציאות הפותחת את פיה וממהרת לבלוע את הנתונים תחת ממשלת הכזב והאשליה.
גם בעבודת ה' יש המבקשים לתת משקל עודף לדמיונות, לאשליות, לסגולות שאינן בדוקות, ולשאר מקסמי השווא הבאים באצטלא של תורה, וכנגדן קוראת התורה בקול גדול לתת דרור רק לדמיון שיש בכוחו לקדם את המציאות לעברו ולא להחליף אמת חשובה בפלומה של נוצות דמיוניות העתידות להתפזר בכל רוח מצויה.

גרעין "אל – אור" גבעת זאב מחפש
בנות שירות לשנת תש"ע
חדורות תחושת שליחות וחשק לעשייה
ומורים לגילאי בית ספר יסודי.
לפרטים 072-2506212 נעמה / אורה.
גרעין "אל – אור". פשוט להתחבר.







פרשת קרח
זוגיות במחלוקת

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
משנה זו מדגישה ומתמצתת את תוכן פרשת קרח, מחלוקת קרח וכל עדתו אף אחד מן הנקהלים לא התכוון לאמת. כולם פעלו מתוך נגיעות אישיות ומטרות שפלות, קנאה, שררה וכבוד שמוציאים את האדם מן העולם. כל אחד חשב על טובת עצמו,לכבוד עצמו והנאתו, קורח מקנא, רוצה להיות כהן גדול במקום אהרון, הלויים רוצים כהונה, והבכורות דורשים לשוב למעמדם ועבודתם במקום הלויים,
הם לא מבינים מהי קדושה ומהי נבואה "כי כל העדה כלם קדושים", ולכן הם מטיחים במשה העניו מכל האדם על פני האדמה, "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". טענתם השגויה כלפי משה ואהרון גרמה לכך שייבלעו באדמה.

במהלך חייהם, בני זוג הם אמורים לקבל החלטות חשובות ומכריעות. יש נושאים שהם אמורים ללבן, כדי להמשיך את החיים המשותפים, כך שלא מעט ויכוחים מתעוררים בין בני זוג. בני הזוג שאהבו מוצאים עצמם במערכת יחסים כואבת והרסנית, הפינה השקטה והאינטימית הופכת לשדה קרב של ויכוחים ועימותים.
תקשורת בריאה היא תשתית חיונית והכרחית לשמר ולקיים את המערכת הזוגית. היא גם יוצרת את תרבות הדיבור במשפחה.

רמות התקשורת בין בני זוג
הרמה הנמוכה בתקשורת - צעקות והרמת קול, התקפות הדדיות, איומים, גינויים, הנובעים מלחץ נפשי, מחוסר קשב, מביטול עצמי, מחוסר בטחון עצמי.
רמה בינונית בתקשורת – ויכוחים, כאשר כל אחד מבני הזוג עומד על דעתו ואינו מוותר. ויכוחים תכופים ומרובים מעידים על פערים בהשקפות עולם, שכל אחד מנסה לכפות על בן הזוג השני להסכים עמו.
רמה גבוהה – היכולת לנהל דיאלוג. דיאלוג מתקיים כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה להבין את העמדה של האחר, מתוך כבוד לנקודת המבט של השני גם אם היא שונה. יש אפשרות ללמוד זה מזה.
רמת תקשורת גבוהה מעידה על בטחון עצמי, עצמה והתאמה זוגית טובה.
כאשר יש מחלוקת בין בני זוג ישנם עקרונות לנהל את הדיון:
1) נקודת המוצא – רגישות. בן הזוג אינו אויב, ולכן השאיפה שהוא ירגיש טוב, נוח ובטוח לדבר.
2) הדיון יתמקד בבעיה או בנושא הספציפי ולא על האדם. יש להימנע משיפוטיות או ביקורתיות כלפי האישיות, אלא לנהל השיחה על אודות המעשה, ההתנהגות או הדעה, ולא כלפי האדם, ודאי אין להעלות זיכרונות וחילוקי דעות מלפני עשרים שנה.
3) להשתדל להסביר. לבקש מה אני רוצה ממנו, מה ניתן לעשות כדי... במקום להגיד "איזה פרזיט" וכו'.
4) לגלות נכונות להבין. לשקף: "מה שאת בעצם אומרת הוא...", "אתה מתכוון ש...", כדי לוודא שאכן הבנתם אותו/ה. בזוגיות אנו נוטים לייחס פירושים וכוונות שלא נאמרו.
5) הקשבה. זהו הקסם בתקשורת טובה ובונה. יש להיזהר לא להתחיל מנקודת הנחה שאני צודק/ת, להסתגר בדעה שלי, ולהתנגד אוטומטית לדעה האחרת. חשוב להקשיב למילים בתשומת לב
לא רק לטון בו נאמרים הדברים, להתרכז במסר. גם אם אינכם מסכימים לדברים חשוב להראות שהבנתם זה את זה, אחרת הוא/היא יחזור שוב ושוב על דעתו ויתקע את הדיון.
6) לחפש פתרונות מתאימים לשניים. נסו להעלות רעיונות לפתרונות שמוסכמים על שניכם, גם
אם לא הגעתם לתמימות דעים. אם לא מגיעים לפתרונות מתאימים הוויכוח יעלה בכל הזדמנות
בצורה יותר קשה.
7) לבקש סליחה. במהלך ויכוח עלולים לפגוע ולהעליב זה את זה. אם נסחפתם, לימדו לבקש
סליחה, בקשת סליחה היא מסר שעל אף הכל אנחנו מעוניינים בשלום, אהבה ואחווה.

כללים אלו יפים, טובים וחשובים גם עם ילדים, עם חברים, במשפחה ובעבודה. יש לתרגל כללים אלו ולהתרגל לויכוחים תרבותיים, מתוך גישה רגישה וחיובית. זו איכות חיים משופרת.

יחד עם העבודה על עקרונות אלו יש לעבוד ולפתח את מידות הנפש של ענווה ובטחון. הרבה ויכוחים קשים מקורם בתחושה של איום, אשם, ולכן תוקפים זה את זה, מתוך הגנה עצמית. לרוב הם מרגישים ובטוחים כי מאשימים אותם ולכן הם מתגוננים.
פרשת קרח מחנכת אותנו ומלמדת בצורה חד משמעית מהן תוצאות המחלוקת, מהם המכשולים והטעויות שעלולים להביא לחידלון, לשבר, מה מאחד ומה מפריד. כך בכל מערכות יחסים המגמה תמיד לשאוף לאחדות לאחווה ולהרבה אהבה.

בשבוע הבא החופש הגדול שעות הפנאי – כיצד נחנך את ילדינו להבין את ערך וחשיבות הזמן,

hadasage@walla.com





*********************************************************************

הרב יואב מלכא
יום ו
אני בטרמפיאדת הבסיס בדרכי הביתה לחופשת השבת. אווירת יום הדין שוררת לאורכו של טור החיילים הממתינים בתור שעה שנערי הרס"ר וש', בראשם משפילים מבטם אל נעלי החיילים ומשם עד ראשיהם ובודקים בציציותיהם. אימת השין-גימלים מחניקה את טבעיות החיים ומשביתה שחוק מעל פני הבריות, שעה שהם מהלכים אנה ואנה וסוקרים את טור הממתינים, הנושאים עיניהם לחופשת השבת כמשחרים לטרף. אוי לו למי שימצא נדנוד עבירת משמעת בידו! מיד ייצאו עיניו של ש', בכיר השין-גימלים, מחוריהן במין זעם נקמני והוא ירמז לו באצבעו לבוא אל בוטקה הרס"ר ומשם יצא החיל האומלל כשפניו חתומות ואבלות מגזר דינו. ש' אינו נושא פניו לאיש, מדקדק עם כל אחד ואחד כחוט השערה, אפילו פרחי טייס אינם חסינים מפניו ו"רוזנים משחק לו." מטה החוק בידו והוא מצליף בו ללא רחם. במיוחד בוערת חמתו שעה שהקורבן מתחנן לפניו ומבקש רחמים בדין, אז אבירות לבו יש בה כפליים לתושייה. ש' זה הוא בן תפנוקיו של רס"ר הבסיס ולעיתים קרובות הם נראים ישובים זה לצד זה בריקשה הממונעת כשחלל הקבינה מתמלא רובו ככולו בגופו העב של הרס"ר וש' נדחק במותר המקום שצר מהכילו, וכך הם מסיירים ברחבי הבסיס כשעיניהם משוטטות בכל זוויות עד שנדמה שאין דבר נעלם מהם. די בקול טרטור הריקשה הנשמעת למרחוק ומתנגנת באוזני כל חייל כזמר מוכר ולא חביב, כדי שכל הנקלע בדרכם כמטחווי קשת יבדוק עצמו כהרף עין מכף רגל ועד ראש. וכששש' מסייר על פני ממלכתו עם מורו ורבו "פניו צהובות כפניו של מלווה בריבית", מדושן עונג מכוחו ועוצם ידו ורעיוניו מפליגים ודאי ליום בו יירש את אדונו. ברוך ה' שככל הנראה כבר לא אהיה אז מנתיניו . רבים עד מאד הם האומרים שאנו קורבנותיו של ש' בהם הוא מפליא מכותיו כנקם על ילדותו העשוקה נטולת החן וכך הוא מבקש להשיב לעצמו את כבודו שנרמס לארץ. ויש מיעוט ניכר הטוענים הפך הראשונים, שאדרבא, בטחונו השופע של ש' הוא הוא מטה עוזו. ומיעוט שבמיעוט מעמיקים עוד יותר להפך בזכותו וקושרים לו כתר אחריות ומוסר עבודה שאין להם אח ורע. רצה הגורל וגם דרכינו נצטלבו ואפילו נטה לי ש' מעט חסד. היה זה כשלא שבתי מחופשת השבת מסיבת מחלה. רופא הקיבוץ אישר לי לנוח בביתי ג' ימים. נטלתי את האישור כתוב בכתב ידו והצגתיו לפני מפקד הסוללה, וזה, כשראה שלא קצין העיר חתום על האישור אלא רופא הקיבוץ ותו לא, פסק נחרצות ואמר: "אתה נפקד"!. לא מחיתי על דבריו רק המתנתי לראות מה יעשה בי. ואכן מקץ כמה שעות נקראתי אל חדר המג"ד. המתנתי מחוצה לו שעה שמפקד הסוללה והמג"ד שוחחו ביניהם על אודותי. מקץ רבע שעה הכניס אותי רס"ר הגדוד אל הקודש פנימה וזה חרץ דיני מבלי שימוע כלל ל-21 ימי מחבוש. ברוך הרס"ר ליווני החוצה, לקח אותי הצידה ותקע לאוזני בלשונו המחוספסת: "אם אתה לא מכניס תלונה למג"ד אתה סתם חתיכת חמור, הוא גזר את דינך בלא שימוע וזו עבירה פלילית, שמעת?". ואז ליווה אותי לבית המעצר עם מעט מחפצי, שם פגשתי את ש' משמיע את פקודת היום לפני העצירים שרובם ככולם נהגים, אפסנאים, טבחים ושאר חיילי מפקדה. לא היה גבול לפליאתי שעה שביטון, נהג גדודנו (לבוש מכנסי טייבס היורדים למטה ממותניו וחולצת דגמח הדוקה המבליטה את כל שריריו כצבעי אזהרה של יצור ארסי המרמז לכל: "מסוכן אני אל תתקרבו") אמר לש': "עזוב אותך מכל השטויות, אני הולך לקנות סיגריות בשקם ושימות העולם". וש' לא רק שנמנע מלירות חיציו ולירוק אישו לעברו אלא התאמץ לרצותו אך ללא הצלחה. ביטון פנה לו עורף והחל הולך לדרכו, כשראה אותי התפלא, משל ראה כהן בבית הקברות. תכף התפנה לדרוש טובתי ואמר לש' במצח נחושה: "זה משלנו, דיר בלק! להציק לו". ש' נעץ בי מבטו כמבקש לחרוט את דמותי בזיכרונו, טפח על שכמי ואמר בקול נמוך כנזהר פן יגיעו דבריו לאוזניו של ביטון ויהיה לו למורת רוח: "יום יומיים תנקה קצת שירותים ואחר כך נצ'פר אותך כמו שצריך". בשעות הערב, אחרי שרחצתי היטב והעברתי מעלי את ניחוחות מבני השירותים שצחצחתי ישבתי לנסח תלונתי כמצוות הרס"ר. פרשתיה לאורך שני עמודים ב"לשון לימודים" והנה ביטון קרב אלי בשעת מעשה מציץ בכתוב ושואל: "זה, מה זה?", "זו תלונה על המג"ד" עניתי באומץ. "ברוך הרס"ר אמר לי לכתוב ללסקוב ואם לא, אני סתם חתיכת חמור." סקרנותו של ביטון לא ידעה גבול:" ספר אחוק ספר מה נהיה" דחק בי. "הרס"ר נגד המג"ד זה חייב להיות מעניין". אחר שסיפרתי לו כל אותו מעשה לפרטיו ביקש לקרוא בגוף המכתב. נתרציתי. משסיים סינן שריקת התפעלות שקולה הולך כקול סילונו של קיטור. עוד רגע והיה עומד עלי לשמשני כעבד לפני רבו. הביט בי בעיניים יוקדות הערצה, קומתו נשתופפה כמי שנתפוקקו כמה חוליות בשדרתו מיראת כבוד ואמר: "זה מכתב זה? זה אשכרה רב-מכר. אז מה, אתה אחלה משכיל הא? פילוסוף! מלכא מלכא אבל הראית לאשכנזים מאיפה... איזה כתיבה! עגנון פראייר לידך. ת'סלם אחי ת'סלם. תוכל לכתוב גם לי מכתב חנינה? עם מכתב כזה לסקוב עושה אותי נהג בוס שלו על המקום ומחתים אותי קבע לעשרים שנה הקרובות". כבר באתי לכתוב לביטון בקשת חנינה אבל מחומר הראיות ששטח לפני חלשה דעתי ולא קמה בי רוח עוד. נסיעה במהירות מטורפת בתחומי הבסיס תוך שהוא מסכן עוברים ושבים. גלגלי הקומנדקר הדוהר כמעט וליחכו את רגליה של חיילת אחת שברוב בהלתה נפלה לתעלה בצדי הכביש ונזקקה לטיפול רפואי. ועוד הוסיף חטא על פשע שהחציף פניו לקצין גבוה שנכח במקום. וכאילו אין די באלה עוד כפר בדין בעזות מצח אל מול פניהם של כת העדים שהכחישוהו מכל וכל באותות ומופתים. וכמאבד עצמו לדעת עשה תנועה מגונה לעברו של הקצין השופט כששמע את רוע גזר דינו. ולא נחה דעתו עד שסינן קללה נמרצת עסיסית בצקון לחש ו"בירך" בכל חותמי ברכות את כל הנוכחים בשעת קלונו.
איך אהפך בזכותו וקופת שרצים כזו תלויה על גבו?! משהשגיח ביטון בהססנותי אמר: "נו כתוב, תפיק משהו. יש לך אחלה כישרון, קטן עליך", "ביטון" אמרתי לו "אתה מבקש ממני לשקר, זאת לא אוכל". "טוב נו יאללה כתוב שאני מצטער על מה שעשיתי, הייתי טמבל...". גביתי ממנו עוד כמה וכמה שברי וידויים מעושים מהם רקמתי את בקשת החנינה בנוסח תשובת יום הכיפורים (כדאי להכין ממחטות בלשכתו של לסקוב לספוג בם את ים הדמעות). למחרת יצאו שני המכתבים לדרכם.

חלפו שבועיים.
תקצר היריעה לספר ולדבר בחוויות ימי המעצר. אילו כל הימים דיו וכל היערות קולמוסין...
איך ניגנתי לפני ש' הש"ג האימתני ונתחבבתי עליו עד שגם לו הייתי נתפס עם שרוך אחד בנעלי היה מעמעם בעיניו ועלי פשעי עבור יעבור. ודי שהייתי לוחש באזניו של ש"ג זוטר שעליתי בחכתו את שמו של ש' תיכף היה מזרזני ללכת לדרכי פטור בלא כלום.
ואיך חברי למעצר שמואל האפסנאי היה מזרים דם חדש במלתחתי הצבאית ומשפיע עלי רב שפע גם ממקום גלותו בכלא.
ואיך הייתה מתפוצצת כרסנו ממותר סעודות המצווה של טייסי הבסיס.
ואיך חברי היו פוקדים אותי מפעם לפעם בבית המעצר בשעות בין הערביים ומספרים לי ממיטב הווי הסוללה. ויעוז הוירטואוז שהיה בא לבקרני אף הוא כל אימת שבדה מלבו מנגינה חדשה והיה מנגן אותה לפני בעוז על הגיטרה האקוסטית שלו.
עודי משוטט עם עגלת הזבל בתחומי הגדוד ואוסנת פקידת המגד קוראת לי מרחוק בתנועות זירוז כמי שטובעת בים הגדול ומנפנפת בידיה לעזרה. על מה ולמה? אז סימנה לי לבוא מאחורי המבנה למקום מסתור ולחשה: "המג"ד קיבל נזיפה חמורה לתיקו האישי. משמעות הדבר שהוא לא יוכל להתקדם בסולם הדרגות. הפלת אותו חזק!" סיימה דבריה והלכה לה. מותירה אותי מוצף רגשי אשם. עד שהעפיל המסכן בסולם הדרגות והנה ברגע אחד שמטתי את הסולם מתחת רגליו ושמתי קץ לחלומותיו. ומה עוד שבן עדות המזרח הוא ו"מבשרך אל תתעלם" כתיב. רס"ר הגדוד שפסע אותה שעה על מרפסת המשרדים קרץ לעברי והתקשר תכף לרס"ר הבסיס וזה ציווה להוציאני מן המאסר ומיד.
"ויריצוני מן הבור". שבתי לגדוד. מרחוק ראיתי את המג"ד. פניו היו נפולות. לא יכולתי להביט בם מבושה. לא חלפו ימים רבים ודעך כוכבו של המג"ד. אין מלכות נוגעת בחברתה! את מקומו של המג"ד היוצא מילא סגן אלוף ועקנין בן העיר טבריה. נמרץ, מלא חוש הומור, אחראי, דייקן, שנון ומלומד, חברמן אך סמכותי, שופע כושר מנהיגות וזקיפות קומה.
מג"ד בא ומג"ד הולך והארץ לעולם עומדת.
ביטון נשאר במעצר. עונשו לא הומתק.


הרב ערן טמיר
מחלוקת לא לשם שמים?!
ידועים דברי חז"ל (אבות) "איזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קורח ועדתו". והדברים תמוהים, וכי המחלוקת לא היתה בין קורח למשה ואהרון? ועוד, אם חז"ל רוצים ללמדנו שמחלוקת שאינה לשם שמים היתה רק ב'קואליציית' קורח עצמה, קשה, שהרי שלוש קבוצות היו ב'קואליציה' זו: א. קורח ב. דתן ואבירם ג. מאתיים וחמישים נשיאי העדה, ומדוע אם כן לא אמרו חז"ל מחלוקת דתן ואבירם ומאתיים וחמישים הנשיאים, או מחלוקת קורח ודתן ואבירם. לאן נעלמו דתן ואבירם?
מבאר הנצי"ב (תח' קרח), ששלושת מרכיבי המחלוקת בצד קורח, שהם תמיד שלושה מרכיבים בכל מחלוקת שאינה לשם שמים באמת, מגלים צד אחד ושונה משל חברו. א. דתן ואבירם היו אנשים רשעים, חסרי יושר ומוסר, שמה שמעניין אותם ומניע אותם הוא האינטרס האישי, ההצלחה הפרטית שלהם. הם תמיד היו רודפי שררה וכבוד חיצוני "ועל כן היו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים... וישראל שמחו על מותם". ב. מאתים וחמישים נשיאי העדה לעומתם היו צדיקים באמת, כשכל מטרתם היתה להשיג קרבת אלקים ללא שום רווח אישי ואינטרס חומרי "היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה' והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד מדומה כי אם להתקדש... ומסרו עצמם למסירות נפש ולמות על אהבת ה' כי עזה כמוות אהבה". ואמנם נענשו במיתה כי פנו להשיג קרבת ה' בדרך אשר ה' לא ציווה. ג. קורח לעומתם היה ידוע מבחינה חיצונית כצדיק הדורש קרבת אלקים, אך באמת בתוכו פנימה היה רודף כבוד וחיפש את קידומו האישי. "קורח באמת היה אדם גדול וראוי לתאוות המאתיים וחמישים איש וכה היה נראה לעיני בני אדם שזהו מבקש גם הוא, אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו".
מושם כך, מבאר הנצי"ב, רק קורח היה מסוגל לעורר המחלוקת, ועל כן נקראת המחלוקת על שמו. "ויקח" קורח בלשון יחיד ולא 'ויקחו... ' משום שמאתים וחמשים הנשיאים היו תמימים וצדיקים ולא מסוגלים לעורר מחלוקת כלל לעומתם דתן ואבירם רשעים ידועים שאף אחד לא היה הולך אחריהם. אך קורח שהיה נראה כצדיק מבחוץ אך רודף כבוד מבפנים, רק הוא יכול לעורר המחלוקת ובערמומיותו צירף אליו את שאר שותפיו "ידוע אשר יראי ה' ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת שנדרש לזה לגבב דברי נרגן (מריבה) ולשון הרע וכדומה... וכן דתן ואבירם שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון... לא היה בכוחם להמשיך הקהל אחריהם, ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם, אבל קורח שהיה גדול הדור היה בכוחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים..."
לפי פירוש זה החידוש הגדול הוא שמחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת שכלפי חוץ נראית כולה לשם שמים, לקדש את ה' ולתקן את העולם כפי שהיה באמת אצל מאתיים וחמישים הנשיאים והיה נראה אצל קורח מבחינה חיצונית, אך באמת אינה לשם שמים, משום שמה שהניע את קורח היה באמת אינטרסים אישיים, ולעומתו מאתיים וחמישים הנשיאים לא לקחו בחשבון את ההצלחה לדורות של המצאת דרך חדשה בעבודת ה' שעליה לא צוו. מה שאין כן דתן ואבירם שוודאי מחלוקתם לא נראתה אפילו לשם שמים לכן אין להזכירם כלל כי הדבר פשוט וברור.
שני תנאים הכרחיים נצרכים על מנת להיכנס למחלוקת לשם שמים. א. נקיות פנימית, לעשות רצון ה' ללא שום אינטרס אישי ורווח פרטי (לא כקורח). ב. גם כאשר ישנה נקיות כזאת יש לבחון את כל ההשלכות הקרובות והרחוקות, הנראות לעין והסמויות וכו' כי יתכן רווח לטווח הקצר ובאופן חיצוני, אך נזק גדול הרבה יותר בטווח הרחוק ובאופן פנימי ומשמעותי, וכלשונו (הרחב דבר במדבר סוף חוקת) (א). "אם אינו מושל ביצרו ואינו מכוון לשם שמים אלא יש בזה איזה הנאת עצמו פשיטא שישא (שיקבל) עונש. (ב). אפילו אם הוא מושל ביצרו ומכוון רק לשם שמים עליו לבוא חשבונו של עולם אם כדאי הפסד מצוה... כי יכול להיות שההפסד שיגיע על ידי המחלוקת רבה על השכר ממנה...".
על כן נשים לב לא רק האם חניון ספרא סגור בשבת, האם מצעד התועבה לא צעד ברחובות ירושלים, האם הצלחנו לשמור על הגבעה – למרות שערכים אלה חשובים ביותר ועלינו להאבק עליהם בתוקף ובעוז, אלא נשים לב גם האם צורת מאבקנו מעוררת אהבה והערכה, רצון להזדהות ולתמיכה בפועל של כלל הציבור הישראלי, לתורה ולהתיישבות או ח"ו להפך. נדע לבחון היטב האם נקיים אנו בכוונותינו לשם שמים, וגם אם כן מה הן ההשלכות הרחוקות והנסתרות, ובע"ה נעשה ונצליח.

כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים

הרב יאיר פרנק, רב הישוב עמונה ור"מ בישיבת שילה


טענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים", יש בה מן האמת, והיא טומנת בתוכה עומק גדול. דווקא משום כך עלינו לבררה ולחקור אל שורשיה, כדי להבחין בין נקודת הטהרה שבה, לבין טומאתה אשר בשוליה.

משימה זו חשובה בייחוד בדור הזה, בו ההכרה על ייחודו ומעלתו של כל אחד ואחת מודגשת מאוד. הרגשתו הפנימית של האדם היא שעליו לפתח ולבטא את האות המיוחדת שלו בתורה, וכל ההכרות וההרגשות שהוא מקבל מן החוץ לא באות אלא על מנת להיות לו לעזר לגלות את שורש נשמתו. מה כאן שורשו בקדושה ויש לאמצו בכל לב, ומה כאן הוא שורש של טומאה וניוול, המשחית את הדרישה לאמת ולחיים של קדושה.

נשוב אל פרשיות התורה, ונראה כי לא רק קורח הוא האומר טענה זו. וממילא בכל מקרה עלינו לבחון (לפי הקשרו ותוצאותיו) – מאיזה מקום בנפש היא מגיעה? מה עומד ומסתתר מאחורי אותן המילים ממש?

על עדת קורח, אותם מאתים וחמישים איש נושאי המחתות, אומרת התורה כי היו – "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם"(!). ואכן, אף הם מתו בחטאם. אולם, בעוד שקורח דתן ואבירם ירדו חיים שאולה, הרי שהם מתו לפני ה', ומהמחתות עשה אלעזר הכהן "צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ". פשוט לכל כי חטא יש כאן, אולם לא כחטאו של קורח עצמו.

אצל קרח הייתה זאת גאווה גדולה, ורצונו העצמי למלכות ושררה. טענת ההשוויה לא היתה אלא דרך וכיסוי כדי להבליט עצמו, ולקרוא תגר על משה ואהרן. גאווה, שבשורשה ביטול הזולת והתנשאות, וכל הפוסל במומו פוסל. אולם, אצל מקריבי המחתות הייתה זאת בקשה שבשורשה דרישת ה' אמיתית. ואמנם, הרמב"ן והראב"ע כותבים כי אותם אנשים לא היו אלא הבכורות, אשר אכן היו לפנים מעובדי המשכן, ונדחו לאחר חטא העגל מפני הלויים. טענתם פשוטה – כל אדם וכל משפחה ראוי לה לעבוד לפני ה', ולא רק שבט ומשפחה נבחרת.

מה הוא אם כן שורש טעותם ?

אכן לכל אחד יש שורש מיוחד בקדושה, ומבחינה זאת יש מקום להשוויה בין כולם, שהרי לכל אחד יש חשיבות וייחוד. אולם, מראשית הבריאה, כ"ש לאחר חטא אדם הראשון וחטא העגל, יש בעולם מדרגות מדרגות. יש מי שהוא בבחינת ראש, ויש מי שהוא בחינת לב, ויש שהוא בבחינת יד או רגל. לכל יש חשיבות, כחלק מהקומה השלמה של האדם הכללי, אך כל אחד צריך לדעת את מקומו, ואת הצורך שלו לקבל ולהיות שותף לכל יתר האברים, שהרי אף להם תפקיד משלהם. ובפרט – קבלה והתבטלות כלפי הנשמות הכלליות המעניקות חיים לכל קומת האדם.

זאת ועוד, על האדם להבחין בין הפוטנציאל הטמון בו (ה'בכוח' שלו), לבין מדרגתו בפועל. פעמים שאדם מרגיש שיש בתוכו דבר מיוחד. אולם עליו לדעת כי נקודה זו עדיין מכוסה וקטנה, יש עליה עוד הרבה קליפות וכיסויים, ועליו יהיה לעמול ולהתפתח טרם תצא לפועל. בדרך אל יעדו, יהיה עליו להיעזר ולקבל מנשמות אחרות. פעמים רבות גאווה אינה אלא 'בכוח' של תכונה וכשרון טובים וראויים, אלא שהאדם לא הוציאם עדיין אל הפועל, ועל כן הוא ממלא את רוחו החסרה בטומאה של גאווה. הוא רוצה למצוא את מקומו, על ידי ביטולם של אחרים. לעומתו, אדם שאכן הוציא לפועל את כשרונו, שוב אין הוא מרגיש צורך בגאווה כלל, ויש בו אך פשטות וענווה.

הבחנה זו קשורה לנקודה עמוקה יותר – האם האדם באמת מבקש קרבת ה' ותיקון העולם, ומתוך זה הוא מבקש לגלות את נשמתו, או שהוא עסוק בעיקר בגילוי זה עצמו. אם כאפשרות האחרונה - גאווה ממש אין כאן, אך גם לא טהרת לב אמיתית. אדם המבקש באמת קרבת ה', ובאמת חפץ בתיקון העולם, שמח הוא בעילוים של כל הבריות, ומוכן לשמוע ולקבל מכל מבקשי ה'. ובפרט, תלמידי חכמים שבדור, שעליהם נאמר – "את ה' א-להיך תירא, לרבות תלמידי חכמים". יודע הוא עד כמה יכול הוא ללמוד מתורתם ומעשיהם.

תלמידי חכמים אמיתיים אלו, אינם חפצים כלל בשררה וכבוד, אלא רק לתת כוח וחיים לכל אחד לגלות את אשר כנוס בלבבו ממש, ומתוך כך לבנות את כל בית ישראל. ואמנם, טענה מעין זו של קרח ועדתו מצאנו שאמַרהּ – משה רבינו עצמו. יהושע בן נון קינא לשלטונו של משה ושבעים זקני ישראל, על אשר התנבאו אלדד ומידד במחנה, וטשטשו בין המדרגות. אולם משה עונה כנגדו מנהמת ליבו – "מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". אכן, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", וכל רצונו להיטיב לכל, ולרומם את כל נשמות ישראל.

"... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד" (ירמיהו לא,ל-לג).


לתגובות: yshilo@yshilo.co.il